ניגמר לך האויר?
קורה שנתקעת ללא כמות אוויר מספקת כדי לסיים את המשפט?.. ואם כן מה הפתרון?
האם נכון לקחת שאיפה עמוקה או ארוכה באופן יזום במהלך המאמץ הקולי כדי שיהיה מספיק אוויר ולא תחושה שניגמר לך האויר (או שמא נגרום ללחץ מיותר בבית הקול)??
התשובה:
במידה ונשאף נשימות יזומות במקום לתת לאוויר להכנס בחופשיות מעצמו ניצור לחץ גדול מדי על בית הקול!!
וגם אם השאיפה גדולה מדי,יווצר לחץ במערכת הקול במהלך השירה או הדיבור !
תהליך הנשימה הינו תהליך טבעי של הגוף וזה מתרחש מצוין ללא התערבות יזומה שלנו!
בדיבור ובשירה: אין צורך לעזור לאוויר להכנס, כלומר לא צריך לבצע שאיפה יזומה.
האוויר יכנס לבדו לקנה הנשימה דרך הפה והאף בטבעיות ובלחץ הנכון. אז לאחר שהאוויר התרוקן מהריאות בשירה או דיבור,
רק מספיק שנפתח את הפה והוא יכנס בצורה שווה מאוזנת וללא מאמץ.
כשאין לנו מספיק אוויר(המצב בולט כשקיימים נגעים, בצקת או צרידות) כדאי שנאט את קצב הדיבור ונבצע הפסקות תכופות בהן יכנס אוויר.
בצורה חופשית לא יזומה ובמידה הטבעית ושלא תגיע למצב ש ניגמר לך האויר .
אם נרענן קצת חוקי פיזיקה לפי חוק בויל, “ככל שנלחץ יותר על גז נפחו ילך ויקטן ולהפך”. חוק שמסביר את הנושא,
במקרה שלנו אם נלחץ יתר על המידה על האוויר יקטן נפחו.
כנ”ל אם נלחץ על הקול בצורה מופרזת. כלומר אם אנחנו נשאף אוויר וניזום זאת.
(במקום לתת לו להכנס בצורה טבעית עדינה),אנחנו מפעילים לחץ ודוחסים את האוויר פנימה. במקום שיתפזר מעצמו.
אם ניתן לאוויר לזרום בצורה חופשית הוא יתפשט טוב יותר. בשאיפה ובנשיפה כאחד.
כלומר גם בהפקת קול. (ולהפך, אם נלחץ אותו פנימה הוא ילחץ חזרה החוצה).
כאשר נלחץ מדי עם זרם האוויר שהופך לקול ,נפחית מנפחו ומעומקו עפ”י אותו החוק
(זאת הסיבה שכל כך מקפידים על חיזוק שרירי אגן, בטן וסרעפת כדי שהם יתמכו בתהליך הנשימה ולא יאפשרו לצליל להתפרץ החוצה).
מה קורה כשאנו שואפים בצורה לא טבעית (פשוט מחליטים לשאוף) ?
במקום שניתן לאוויר להכנס בחופשיות מעצמו (ולא מדובר על תרגילי נשימה אלא על שאיפה שגרתית במהלך הפקת קול!)
כשאנו עושים זאת דבר ראשון אנו מפרים את הרצף הטבעי של הבנת המשמעות שעולה מרצף המשפט.
(זה בדיוק כמו שנוסיף נקודות כל 2-3 מילים. ונאבד את חוט המחשבה)
המילים יאבדו מהמסר שמאחוריהן והדיבור והשירה ישמעו מתוכנתים/אוטומטיים וללא ‘נשמה’ ורגש.
(שכל כך חשובים גם לזמר וגם למורה כשמנסה לתת ערך נוסף בידע שמעביר). כשמחמיאים לזמר שהוא מרגש זה בד”כ נעוץ גם בזרימה נכונה של האוויר ממילה למילה. ללא קטיעות שמפריעות לרצף עם הדגשים נכונים.(נקרא לגטו במוסיקה הקלאסית) אם תנסו לדבר עם הפסקת אוויר כל 2 מילים, לא תשמעו טבעיים .כלומר לא מספיק לחשוב על המשמעות ולהרגיש את התחושות.
יש צורך לשלוט בזרם האוויר ולא לחתוך אותו במקומות לא טבעיים.
השליטה מתבצעת כשאנו רפויים ופותחים את הפה לכניסה טבעית של אוויר.
דבר שני,מהבחינה הטכנית לקיחת אוויר מרובה תיצור מתח מיותר ומעמיס על המיתרים.
אבל מה אם תרו גישו שבכל זאת חסר אוויר? (לסובלים מצרידות זאת תופעה שגרתית.שנגמר מהר האוויר) עדיין,
לשאוף אוויר בצורה יזומה לעיתים תכופות כל 2-3 מילים לא יהיה הפתרון.
יווצר עומס ולחץ על בית הקול.
כמות גדולה יותר של אוויר תפעיל לחץ מיותר וכפי הנראה יצטרפו לפעולה שרירים נוספים שלא אמורים להתערב ורק יוסיפו לחץ.
המטרה שלנו היא להוריד לחץ מהשרירים בבית הקול שלא קשורים לפעולת הפקת הקול ( שרירי החך, השרירים החיצוניים בבית הקול, שריר הלשון שקשור ישירות לכל השרירים האחרים והמיתרים המדומים) וע”י כמות אוויר נכונה בלחץ הנכון שנכנסת לגוף במתינות נשיג טוב יותר את המטרה. האוויר יזרום מהריאות בצורה יותר מאוזנת עם יותר שליטה.
וגם הקול יהיה מלא יותר עם נפח רב יותר.
מה ניתן לעשות.
הכלל הראשון- לא לקחת אוויר בצורה יזומה אלא לתת לאוויר שיכנס בצורה טבעית והנכונה לגוף.
והכלל השני- כשקיים כבר לחץ ושרירים בבית הקול מתוחים, או שקיימים נגעים, ניתן להאט את קצב הדיבור אבל מבלי ליזום שאיפה, כך שיותר אוויר יכנס ובצורה נינוחה ויתפשט ללא לחץ.
לתת לאוויר להכנס מעצמו כל כמה מילים לפי הצורך.
לסובלים מנגעים או צרידות חוסר אוויר, שבירות הקול בריחת אוויר בחלק העליון של המנעד או בתחילת משפט הם ענין שבשגרה.
מומלץ להשתמש בתרסיס TMRG מס 5 או בתמצית TMRG מס 6 . פעולתם עוזרת בסגירה של המיתרים .
טליה TMRG
